השבה לעבודה

כפי שהרחבנו במאמרנו "השבת עובד שפוטר לעבודה – סעד האכיפה", חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970 (להלן – חוק החוזים (תרופות)) מקים לנפגע מהפרת חוזה העבודה שני סעדים עיקריים: פיצויים בגין הנזק שנגרם לו ואכיפת חוזה העבודה. עוד דיברנו על כך, כי בדרך כלל, כאשר עובד תובע סעד של אכיפה המורה על השבתו לעבודה עובר זמן רב מרגע הפסקת עבודתו ועד לרגע בו יינתן פסק-הדין בעניינו.

ככל שבתקופת זמן זו העובד המפוטר לא יצליח לקבל סעד זמני שיורה על השארתו ו/או השבתו למקום העבודה, הרי שהוא לא יהא זכאי לשכר עבודה במהלך התקופה בה לא עבד, וזאת עד למתן סעד האכיפה בהליך העיקרי (במידה ואכן יפסק סעד האכיפה לטובת המפוטר).

ודוק, ככל שבסופו של הליך יקבל את הסעד המבוקש ויושב לעבודתו, הוא יהא זכאי, בנוסף לסעד האכיפה, גם לסעד של פיצויים על בסיס השכר אותו היה אמור להרוויח במקום העבודה ממנו פוטר שלא כדין.

פיצויים בגין הנזקים שגרמו ביטול החוזה ו/או הפרתו

במאמרנו "חובת הקטנת הנזק במשפט העבודה", דיברנו על החובה להקטין את הנזק הקבועה בסעיף 14 לחוק החוזים-תרופות. חובה זו קמה מקום בו הופר חוזה, בין אם חוזה עבודה בין אם לאו, ונתבעים על-ידי הנפגע פיצויים בגין הנזקים שגרמו ביטול החוזה ו/או הפרתו. לפי חובה זו על הנפגע לפעול באמצעים סבירים למניעת הנזק או הקטנתו, כך שמהסכום אותו היה אמור העובד להשתכר (שכר עבודה + נלווים) במהלך תקופת החוזה יש לנכות את אשר השתכר העובד בפועל (שכר עבודה + נלווים) באותה תקופה או שיכול היה להשתכר במידה והיה משקיע מאמץ סביר לקיים מטה לחמו באמצעות מקור פרנסה חלופי. הסכומים המופחתים מנוכים במסגרת "חובת הקטנת הנזק".

כמו כן, ציינו במאמר כי, חובת הקטנת הנזק המושתת על העובד-הנפגע מהפרת חוזה עבודה, מתקיימת במשפט העבודה בשתי סיטואציות שונות:

1. בתביעת פיצויים בחוזי העסקה לתקופה קצובה – כאשר בהפרתם – אף שהעובד פוטר שלא כדין ובטרם הגיעה תקופת יחסי העבודה לקיצה – פיטוריו תופסים ואינם בטלים מעיקרם.
2. כאשר עובד המועסק שלא בחוזה לתקופה קצובה המפוטר בחוסר תום לב.

עם זאת, משפט העבודה מכיר בסיטואציה בה עובד שפוטר שלא כדין, בין אם הועסק על פי חוזה לתקופה קצובה ובין אם לאו, ותביעתו הינה להשיבו לעבודה (להבדיל מתביעה לפיצויים) ותביעה זו התקבלה – הוא זכאי להפסד שכרו מאז פיטוריו ועד השבתו לעבודה מבלי שתילקח בחשבון חובת הקטנת הנזק.

סעד של פיצויים מול סעד ההשבה

הבסיס להבדל בין מקרה בו נפסק לטובת עובד סעד של פיצויים לבין סעד ההשבה נעוץ בכך שפיטורים שהם בטלים מדעיקרא כאילו לא היו מעולם – והעובד – בעצם נכונותו להמשיך ולקיים את חוזה עבודתו, זכאי לשכר אותו היה אמור להשתכר מיום הפיטורים ועד ליום ההשבה כאילו עבד בפועל.

שאלה הקטנת הנזק בפיטורים שבטלים מעיקרם התעוררה לראשונה בפסק-הדין ע"א 268/60 בן עובד נגד מדינת ישראל, אך לא הוכרעה שם מן הטעם שהמשיבה שם לא העלתה אותה בכתב ההגנה. וכך נאמר שם (מפי השופט לנדוי):

"שאלה אחרת היא אם המשיבה היתה רשאית לדרוש שמשכרו של המערער ינוכו הסכומים שהוא הרוויח באותו פרק זמן בעבודות אחרות. אין זה מקרה של תשלום פיצויים והפחתת הנזק, אלא של תשלום המשכורת המגיעה לתקופה, בה היה החוזה עדיין שריר וקיים. אך אולי אפשר לומר שגם במקרה כזה דורש הצדק שהעובד לא יזכה זכיה כפולה: אחת על נכונותו לעבוד במקום פלוני והשניה על עבודתו בפועל במקום או במקומות אחרים".

ודוק, הדיון בפסק-הדין לעיל לא מיצה את מלוא הסוגיה שכן, כפי שכבר ציינו לעיל, במסגרת חובת הקטנת הנזק יש לנכות, בנוסף לסכום אותו השתכר העובד בפועל, גם את הסכום שהעובד יכול היה להשתכר במידה והיה פועל במאמץ ושקידה סבירים להקטנת הנזק. ואילו בפסק-דינו של לנדוי בעניין בן עובד נדונה רק שאלת ניכוי השכר אותו הרוויח העובד בפועל ולא התעוררה השאלה אם יש לנכות את השכר שהעובד יכול היה להשתכר, לו פעל להקטנת הנזק.

התפתחות משמעותית בסוגיה הביא הדיון בעניין ע"א 183/69 עיריית פתח תקוה ואח' נגד טחן, שם בית-המשפט פסק, כי "פיטורים שהם בטלים מדעיקרא, לאו פיטורין הם, וכמוהם כלא היו" (השופט זוסמן, בעמוד 402); לפיכך בהעדר נסיבות מיוחדות נוהגים לפסוק לעובד התובע שכר עבודה את שכרו; ובהתאם לכך, אישר את פסיקת בית-המשפט המחוזי לתשלום משכורת עבור תקופת "אי-עבודה" של כמעט ארבע שנים (מחודש אוגוסט 1962 ועד יוני 1966).

לבסוף, הלכה זו קיבלה גושפנקא סופית בבג"צ 74/89 המועצה המקומית נתיבות – תמר מדמוני אשר דחה עתירה שהוגשה על-ידי המועצה המקומית נתיבות נגד בית הדין הארצי לעבודה והעובדת, הגב' תמר מדמוני, כנגד פסק-הדין שניתן כל-ידי בית הדין הארצי בדיון מס' מז/154 – 3 תמר מדמוני נ' המועצה המקומית נתיבות (להלן: "עניין מדמוני"). שם, בבית הדין הארצי לעבודה נקבע באופן סופי כי השכר אותו יכול היה העובד להשתכר אינו נשקל בפיצויים שלאחר סעד של השבה, וכך בלשונו של בית הדין:

"נראה לנו כי אין להרחיב את הוראות סעיף 14 לחוק החוזים (תרופות) במלואן על מקרה בו פוטר עובד שלא כדין, ופיטוריו בוטלו. במקרה זה זכאי העובד לשכר, ולא לפיצוי בגובה השכר, שהרי עובד זכאי לשכר כל עוד הוא מוכן ומזומן לעבוד. משנמנע ממנו שלא כדין לעבוד, אין לחייבו לשקוד על השגת עבודה אחרת."

הפחתת שיעור הפיצויים

בבג"צ מדמוני, אשר דחה את העתירה ואישר את ההלכה שנקבעה בבית הדין הארצי, ציין כב' השופט ש' לוין שלושה מקורות חקיקתיים ופסיקתיים, דרכם ניתן יהא להפחית את שיעור המשכורת ואף לדחות את התביעה, אולם זאת רק בהתקיימה של תשתית עובדתית המצביעה על נסיבות המצדיקות את ההפחתה או הדחייה כאמור, שלושת המקורות האפשריים להפחתת שיעור הפיצויים הינם:

1. סעיף 3(4) לחוק החוזים-תרופות – כאשר, "אכיפת החוזה היא בלתי-צודקת בנסיבות העניין."
2. סעיף 4 לחוק החוזים-תרופות – לפיו, "בית המשפט רשאי להתנות את אכיפת החוזה בקיום חיוביו של הנפגע או בהבטחת קיומם או בתנאים אחרים המתחייבים מן החוזה לפי נסיבות הענין." כך קובע בג"צ, כי על בסיס מקור חקיקתי זה, במקרים המתאימים עשוי בית המשפט להתנות את אכיפת החיוב הכספי בהחזרת מה שהעובד קיבל או עשוי היה לקבל בתקופה הרלבנטית.
3. דוקטרינת תום הלב – דוקטרינת זו, כמקור דרכו ניתן יהא להפחית את שיעור שכרו של העובד במקרה של ביטול פיטורים מעיקרא, הועלת כבר בבית הדין הארצי לעבודה באותו עניין, כאשר אמר:

" זאת ועוד, עובד חייב לנהוג בתום לב עם מעבידו. עובד שפוטר שלא כדין, ויפעל לביטול פיטוריו, ובו זמנית יחפש מקום עבודה אחר, הרי שאם רוצה הוא להיות הוגן וישר עם מעבידו החדש, יהיה עליו להביא לידיעתו את העובדה כי הוא רואה עצמו, עדיין, כעובד של המעביד נגדו הוא נאבק, ואזי עשוי להיווצר מצב שבו מי שאצלו הוא מחפש עבודה, לא יאפשר לו להיקלט בעבודה נאותה, מן הטעם שידע שאין אותו אדם מחפש לעצמו פרנסה של קבע במפעלו;"

כמו כן, חשוב להעיר כי בית הדין הארצי בעניין מדמוני תחם את "העדר הפחתת שיעור הפיצויים" רק למקרים בהם העובד, שפעל להשבתו לעבודה, לא עבד במהלך התקופה שבין פיטוריו לבין השבתו באמצעות צו האכיפה, באף מקום אחר.